יום אחד בהיותי נער פוחז אמי היקרה העירה אותי לחג פורים ברוטינה העדינה והקבועה שלה - "יאללה קום תזיז ת'תחת לך תצא כולם מחופשים".
אמרתי לה שאני לא מתחפש ושתרד 'מני.
"חחח מצאת לך, נו למה אתה מתחפש?" שאלה.
אמרתי לה שאני לא מתחפש כי לא מצאתי את הבגדים שהייתי צריך לתחפושת. "נו ומה אתה צריך? יאללה דבר כבר נו" -"חליפה סגולה, מאיפה תשיגי לי חליפה סגולה בעפולה עכשיו???"
אמא שלי צקצקה ונתנה לי מבט ששמור רק לאנשים שאומרים דברים מפגרים.
"חכה פה מעצבן אחד" והלכה לחדר הארונות שלה (הערת צד - אמא שלי היא מהטיפוסים ששומרים כל בגד מאז שהם נולדו ברמת שימור מוזיאלית, תוסיפו לזה אישיות צבעונית וטעם אופנתי שמתיישב על הספקטרום של אום כולתום בואכה ביונסה וקיבלתם גרדרובה מהסרטים).
כמה דקות של רעשי מגירות וקולבים זזים אח"כ והיא חוזרת ובידה חליפה סגולה קומפלט. המום שאלתי אותה לשאר החלקים ואחרי עוד כמה נבירות עמדתי ובידי סט שלם של תחפושת הג'וקר.
מאז כל פורים התחיל בקפיצת צוקהרה לתוך הארון שלה, ועוד אלתורים בדבק חם, קרטון וסכין יפנית. בחיי לכל טיסה מאז לקחתי דבק חם וסכין יפנית למקרה שהמטוס יתרסק ואני אסחף לאי בודד. אפשר לעשות הכל עם שני אלה וידיים טובות.
אבל מתישהו זה לא הספיק ומפלצת הפרפקציוניזם שבי רצתה עוד. עוד להתקרב למקור. עוד להשקיע בפרטים. עוד להפוך לדמות. באיזשהו שלב הבנתי שאין לי מנוס מלהתחיל לעשות דברים כמו המקצוענים. מלהוציא מאה מאתיים שקל על תחפושת התקציב גדל לאלפי שקלים.
ישבתי שעות מול גוגל ויוטיוב והמורה הכי טוב שלי היה ועודנו ניסוי וטעייה. השקעתי בציוד הכי טוב שיש, קניתי את החומרים הכי מפנקים והתחלתי להרים פיסים שגרמו לתחפושות הראשונות שלי להראות כמו איזה משהו מאלי אקספרס אחרי הקורונה. למדתי לתפור, לפסל, להכין תבניות, לעבוד עם ספוגים ועוד איזה מליון מלאכות אחרות וחומרים משונים. לא מגזים. הייתי שם לופים בריפיט של הדמויות שאליהן התחפשתי תוך כדי העבודה, לומד כל ניואנס שלהן ואחר כך הולך ברוטשילד עם תחפושת מוגזמת, כולי בדמות לא יוצא ממנה לרגע (גם כשניסיתי לתפוס מונית מחופש לאדוארד ידי-מספריים, משימה לא פשוטה).
התגובות של האנשים ברחוב היו בהתאם. לסתות שמוטות ושוק. אתה שם תלבושת שעבדת עליה חודש חודשיים והופך בין רגע לסטאר שכולם רוצים להצטלם איתו. תחושה שאי אפשר להעביר במילים.
אחרי קצת קבע בצבא בתור מתכנת השתחררתי והתחלתי לחפש את עצמי בהייטק. המשכורות היו מאוד מפתות אבל לאט לאט התחלתי להפנים שאני אוהב את העולם הזה אבל החיים יפים מדי בשביל לשבת במשרד מול מסך (אם אתה עובד משרד שקורא את זה אל תרגיש רע הייתי מת לתן ביס).
ב2018 פתחתי את הסטודיו. להפוך תחביב למקצוע זה לא דבר פשוט ובכלל להיות עצמאי ועוד במקצוע שאתה לא בטוח אם בכלל תהיה לך עבודה מחר בבוקר, "מי צריך תחפושות אחרי פורים?" שאלתי את עצמי הרבה בהתחלה. מאז עברו הרבה מים בנהר, ומצאתי את עצמי עושה תלבושות לפרפורמרים ולטלוויזיה, אביזרים להצגות, איפור מיוחד לקולנוע ועוד כל מיני הזיות שהגיעו ממישהו שהיה צריך משהו שאף אחד אחר לא היה יכול לייצר לו.
טוב בקיצור חפרתי, לונג סטורי שורט - אתם צריכים תלבושת או אביזר מהממים, אני האיש שלכם. המס' פה למטה איפשהו תבואו לקפה.
צילום: תמיר דוידוב לטיים אאוט.
