Alissa Cohen-Gan Events

Alissa Cohen-Gan Events יש לי יכולת להרגיש חלל ויצירה לפני שהם מדברים. אוצרת ויועצת אמנות לבתים ועסקים.

עוד לפני ערב הג'אז הבלקני כבר התרגשתי. מוזיקה בלקנית נכנסת אצלי ישר לבטן, כמעט דרך הטבור.אחת האהבות הגדולות שספגתי בבית ...
19/09/2026

עוד לפני ערב הג'אז הבלקני כבר התרגשתי.

מוזיקה בלקנית נכנסת אצלי ישר לבטן, כמעט דרך הטבור.

אחת האהבות הגדולות שספגתי בבית היא מוזיקה: מאמא - קלאסית ופסנתר, מאבא - אתנית, מבלקנית ועד צרפתית. את אמא הבנתי קודם. את אבא לקח לי זמן. בחתונות המשפחתיות הוא היה קם ורוקד יוונית, ומדביקים לו שטרות על המצח. אני כמובן התביישתי.

רק כשבגרתי הבנתי שהקצב שלו עבר גם אליי - לרגליים ומשם ללב.

אולי לכן גם במוזיקה הישראלית אני נמשכת לטמפרמנט האתני - פוליקר, ברי סחרוף, מיקי גבריאלוב - כולם אהובים עליי.

עוד לפני ההופעה קשקשנו בחוץ עם חברי הלהקה.
חיפשתי בולגרי - לא היה 😄, אבל הבטיחו לי שני שירים בולגריים.
ואכן היו - ואפילו הבנתי את המילים! פספורט, חופשה, הים השחור... מה צריך יותר?

אפילו הדרך פנימה הייתה הרפתקה: למרות גוגל ושאלות לעוברי אורח, נכנסנו בטעות למועדון אחר, הזמנו בירה, גילינו שטעינו - ויצאנו איתה להמשיך לחפש. צחקנו כל הדרך.

בסוף מצאנו את AMAMA - מקום אינטימי, כמעט סודי, כמו קפיצה קטנה לחו"ל.

ואז האקורדיון המופלא, הסקסופון ההונגרי, הבס, התופים וגיורא שמוביל את כל החגיגה עם אנרגיה והומור - ואנחנו כבר על הרגליים.

מזמן לא נהניתי ככה.

ואולי, רגע לפני יום כיפור, זה היה התשליך הפרטי שלי: לרקוד, לצחוק, לשחרר - ולתת למה שספגתי בבית לחזור אליי דרך הרגליים.

ענת, השכנה שלי, ידועה כבעלת עין חדה וטעם משובח .בלי קשר לאופנה, לזמן או למקום. מתנת אל.עם השנים הפכה לאמנית יוצרת - מקור...
15/09/2026

ענת, השכנה שלי, ידועה כבעלת עין חדה וטעם משובח .
בלי קשר לאופנה, לזמן או למקום.
מתנת אל.

עם השנים הפכה לאמנית יוצרת - מקורית ועל-זמנית - אספנית וחוקרת.
ויש גם נטייה קלה לאגרנות, שלמזלה ערך הקיימות שומר עליה בגבולות השפיות.

אז עשינו סדר.

עברנו על עבודות האמנות בבית: מה נשאר, מה עובר מקום ומה זקוק למסגור מחדש.

באחת המגירות מצאנו שתי גלויות מקוריות, מתוקות, כמעט נושקות לקיטש.
לקחנו אותן עם שאר העבודות למרקו הממסגר.

אני מיד ראיתי מסגרת זהב, כיאה לסגנון המצועצע.
מרקו הציע מסגרת עם נוכחות.
וענת? היא התעקשה על דקה ומינימליסטית.

ואז הגיע השוס: מסגרת אלומיניום דקיקה בגימור אלון ולבן. מרקו אפילו התקשר לספק והזמין אותה במיוחד.

כשהעבודות היו מוכנות, מרקו התקשר לענת ואמר:
"אחרי 30 שנות ניסיון, למדתי ממך. הקשבתי להצעה שלך - אבל לא דמיינתי עד כמה זו תהיה פגיעה בול."

וכשהגעתי לאסוף - זזתי צעד אחורה.
מה שהמסגרת עשתה לגלויות האלה.
פתאום הן נראו כאילו ירדו הרגע מהלובר בפריז או מהאופיצי בפירנצה.

וזו בדיוק הסיבה שאני חוזרת למרקו.
בכל פעם שאני מגיעה עם לקוחות ועבודות שונות, נוצרת בינינו חוויית יצירה משותפת. לפעמים מרקו מתעקש וצודק, לפעמים הלקוח מתעקש ומפתיע - ואני מקשיבה לכל הקולות.

כי התפקיד שלי הוא לתווך בין העבודה, הטעם האישי של הלקוח והמקצוענות של הממסגר, עד שנוצר הסיפור המדויק.

כי לפעמים - מסגרת זה כל הסיפור.

שנהיה גם לראש וגם לזנבלקראת השנה החדשה אני חושבת על הברכה המוכרת:״שנהיה לראש ולא לזנב״.ואני דווקא רוצה לאחל לנו השנה,שנה...
10/09/2026

שנהיה גם לראש וגם לזנב

לקראת השנה החדשה אני חושבת על הברכה המוכרת:
״שנהיה לראש ולא לזנב״.

ואני דווקא רוצה לאחל לנו השנה,
שנהיה גם וגם.

שנדע להכיל את הניגודים שבתוכנו ובסביבה שלנו.
להיות חזקים וגם פגיעים.
להוביל וגם לדעת ללכת בעקבות.
לשמוח, וגם לתת מקום לכאב.
לדעת, וגם להסכים לפעמים לא לדעת.

ובעיקר, שנדע לבחור בכל רגע מחדש.
מתי להיות לראש ומתי לזנב, מתי להוביל ומתי להרפות, מתי להשמיע קול ומתי להקשיב.

כי אולי החופש הוא לא להחליט אחת ולתמיד מי אנחנו,
אלא לדעת שאנחנו יכולים להיות גם וגם,
ולבחור בכל פעם מחדש.

שנהיה לראש וגם לזנב.
ושנה טובה לכל מה שביניהם.

צילום:

החלונות הגבוהיםשיעור ראשון של ריקוד ב-5 מקצבים אחרי חופשת הקיץ. כמה חיכיתי לחזור לשגרה המיוחלת הזאת.עוד מהמטבחון קלטתי א...
08/09/2026

החלונות הגבוהים

שיעור ראשון של ריקוד ב-5 מקצבים אחרי חופשת הקיץ.
כמה חיכיתי לחזור לשגרה המיוחלת הזאת.

עוד מהמטבחון קלטתי אותה - מראה ענקית שלא הייתה שם קודם.
ממש פיל בחדר.

מעליה החלונות הגבוהים שאני כל כך אוהבת, המשקיפים אל נוף אורבני-תעשייתי, אבל פתוח. אני אוהבת להביט מהם החוצה.
במראה הרבה פחות.

שיתפתי כמה מהרוקדות במצוקה שלי.

בתחילת השיעור, עדי - המורה שלנו - אמרה שגם עבורה המראה הייתה הפתעה.
היא הציעה לכולנו לקחת את הפיל החדש בחדר כהזדמנות להעמיק את ההתבוננות פנימה. ומי שלא רוצה לפגוש במראה - פשוט להפנות אליה את הגב.

המחשבה הראשונה שלי הייתה: איך אפשר להתעלם ממראה כזאת?

אבל אני אוהבת לבחור את המורים שלי, וכשאני בוחרת בהם - אני אוהבת להתמסר להנחיה. והשאלה היא כמה אני מצליחה להיות בקשב נקי דווקא ברגע שעולה בי התנגדות.

הפניתי את הגב למראה.

ובמשך שעה שלמה רקדתי לצידה ומול החלונות הגבוהים - תרתי משמע.

המראה הייתה שם כל הזמן, ואני פשוט לא ראיתי אותה.

את עצמי לא פגשתי במראה.
פגשתי אותה בתוכי - ובעיניים של הרוקדים האחרים.

יש משפט שאני מתרגלת בשנה האחרונה שפתאום קיבל גוף:

What you focus on grows.

שלושה ימים לפני ראש השנה קיבלתי תזכורת מדויקת:

לא תמיד אנחנו בוחרים מה נכנס לחיים שלנו. אבל אנחנו יכולים לבחור לאן להפנות את המבט, במה להתמקד - ומה אנחנו רוצים שיגדל.

אולי זו גם ההזמנה שלי לשנה החדשה: להתבונן פנימה, לבחור - ולהודות על כל הטוב שכבר יש.

"אל תפגעו בי."בפגרת הכנסת זכינו, במסגרת בית לאמנות ישראלית, לסיור באולם המליאה - רגע לפני שהוא חוזר להתמלא ולקבל החלטות ...
03/09/2026

"אל תפגעו בי."

בפגרת הכנסת זכינו, במסגרת בית לאמנות ישראלית, לסיור באולם המליאה - רגע לפני שהוא חוזר להתמלא ולקבל החלטות כל כך גורליות לחיינו.

הופתעתי מכמה שהכול קטן ביחס למה שאנחנו רגילים לראות על המסך. לרגע כמעט ציפיתי שמישהו יקפוץ מאחורי הכיסאות ויתחילו המריבות המוכרות מהטלוויזיה. אבל היה שקט. כמעט קתרזיס.

שרון סופר, אוצרת הכנסת, הובילה אותנו בסיור מאלף באמנות ובאדריכלות של המשכן, ובמרכזו - הקיר של דני קרוון שמאחורי בימת המליאה.

אדריכל המשכן יוסף קלרווין תכנן אולם עם תקרה גבוהה ומונומנטלית. ב-1965, בזמן תכנון הקיר, דורה גד - האחראית על עיצוב הפנים - ודני קרוון החליטו יחד להנמיך את תחושת הגובה, כמו בכנסיות, באמצעות הקורות הלבנות התלויות. אולי זו גם הסיבה שהאולם הרגיש לי אינטימי כל כך.

קרוון בחר באבן משום שירושלים בנויה מאבן, ובצורות גיאומטריות מופשטות - לא בסמלים לאומיים מפורשים. הצורות מבטאות את המפגש בין ירושלים של מעלה, הרוחנית, לירושלים של מטה, הגשמית. נוף מופשט של ההרים ומדבר יהודה.

וכשנשאל מה בקיר מבטא שלום - הרי אין בו יונה או עלי זית - הסביר קרוון שהוא מקדיש את יצירתו לשלום ולערכים שהוא חולם עליהם. הוא ביקש ליצור לא קישוט, אלא יצירה שתעמוד בזמן. וכמעט 60 שנה אחר כך, הקיר לא הזדקן.

אבל הסיפור שהכי נשאר איתי הוא זה: בתכנון ביקשו להוסיף לקיר פסוק מספר עמוס ואת דיוקנו של הרצל. שרון סיפרה שקדיש לוז, יו"ר הכנסת דאז, חלם בלילה שהקיר אומר לו:

"אל תפגעו בי."

והפסוק לא נוסף. לימים קיבלה היצירה את השם "שאי שלום ירושלים".

עמדתי באולם הריק והשקט וחשבתי כמה הייתי רוצה שמשהו מהשלום הזה - ומהשקט הזה - יישאר באולם גם כשהכיסאות יתמלאו מחדש.

איך נעלמת ציפור של 3 טון?"מים שקטים חודרים עמוק."כך מעדיף שי פרקש לתאר את עצמו. וזה כל כך מתאים לאיש שכבר שנים מגרד, מקל...
30/08/2026

איך נעלמת ציפור של 3 טון?

"מים שקטים חודרים עמוק."

כך מעדיף שי פרקש לתאר את עצמו. וזה כל כך מתאים לאיש שכבר שנים מגרד, מקלף וחודר דרך שכבות של קירות כדי לחשוף את מה שהזמן הסתיר.

והפעם שי יצא להציל יצירה מסוג אחר לגמרי - ציפור ענקית שנעלמה מחזית בניין. סאבין - סמי בז'רנו - היה אמן בולגרי חשוב שעלה לישראל בשנות ה-70 ויצר כאן עבודות אמנות למבנים. אחת הבולטות שבהן הייתה הציפור על בניין בזק בכניסה להרצליה. ולא מדובר בציפור קטנה: 18 מטר אורכה, 8 מטר גובהה, 90 חלקי אמייל על קונסטרוקציית ברזל, ובמשקל כולל של 3 טון.

במשך שנים היא הייתה כמו מזוזה על שער הכניסה להרצליה - סימן שאי אפשר היה לפספס.

בתקופה שבה עבודות רבות על חזיתות מבנים נעשו בקרמיקה, סאבין הציע לעבוד באמייל - פתרון שהפחית ממשקל העבודה וגם הוזיל את הביצוע. היום, כשרואים עד כמה הצבעים שרדו עשרות שנים של שמש וגשם, מבינים כמה חכמה הייתה הבחירה הזאת.

לפני כשש שנים רכשה קרן ריאליטי את הבניין והציפור הורדה מהחזית. ואז היא נעלמה.

במשך שש שנים חיפשו אותה. עיריית הרצליה, ד"ר איה לוריא, אנשי ריאליטי ואחרים ניסו להבין לאן נעלמה.

ובאמת - איך נעלמת ציפור של 3 טון?

בסוף היא נמצאה. על גג הבניין, מתחת לרדאר, מה שנקרא. וכל 90 החלקים נמצאו.

וכאן נכנס שי.

הוא התאהב ביצירה של סאבין, ונכנסה בו רוח להשיב לאמן את הכבוד שלא זכה לו כאן בחייו - ולהחזיר את הציפור למקום הראוי לה. שי משקיע מכספו ומזמנו, הצליח להעביר 3 טון של ציפור למחסן שקיבל לזמן מוגבל, וכעת עובד על השימור והשחזור.

ותוך כדי העבודה מתגלה עוד דבר משמח: הצבעים הנפלאים של האמייל שרדו. פתאום הבחירה שעשה סאבין לפני עשרות שנים בחומר הזה מקבלת אישור מחדש.

שי רתם למסע גם את האוצרת רויטל בן-אשר פרץ, שפועלת שנים למען אמנות במרחב הציבורי, ויש כבר גורמים נוספים שמוכנים לתת יד. יש מחשבות היכן תוכל הציפור לשכון אחרי השחזור - אבל שי רוצה יותר מזה: להפוך את הצלת הציפור למיזם חברתי, ולרתום שותפים שיסייעו להחזיר אותה למרחב הציבורי.

כי בסופו של דבר שי לא רק משחזר 90 חלקי אמייל. הוא רוצה להשיב לסאבין את הכבוד - ולציפור שלו את המקום שממנו תוכל שוב לפרוש כנפיים.

בנק ישראל - לא רק ריביתבשבילנו בנק ישראל הוא בעיקר מושג: כשמדברים על ריבית בחדשות - מראים את הבניין. כי איך מצלמים ריבית...
12/08/2026

בנק ישראל - לא רק ריבית

בשבילנו בנק ישראל הוא בעיקר מושג: כשמדברים על ריבית בחדשות - מראים את הבניין.
כי איך מצלמים ריבית?

אבל בסיור באוסף האמנות שלו גיליתי סיפור אחר לגמרי.

רווית דקל, אוצרת הבנק, הצליחה להוביל רעיון לא מובן מאליו: אמנות היא השקעה חינוכית. לא קישוט. חלק ממה שמוסד ציבורי חייב לעצמו ולאזרחים.
בתחילה זוכי פרס ישראל - לאה ניקל, מנשה קדישמן, יחיאל שמי - ובהמשך גם אמנים צעירים כמו נירית טקלה, שכדאי לתת להם בפשטות במה.

גם הבניין עצמו הוא חלק מהסיפור.
אריה שרון, חתן פרס ישראל, תכנן אותו בשנות ה-60 עם אור טבעי ופטיו פנימי - עוד לפני שהכרנו את המושג "בנייה ירוקה".
הבניין הזה מזכיר עד כמה אדריכלות מעצבת תודעה, לא רק מרחב.

ובין כל הפרטים - מפת ארץ ישראל של הקרטוגרף זלמן ליף, שהוצגה בדיונים באו"ם וניתנה לנגיד הראשון. עמדתי מולה וחשבתי כמה היסטוריה צפופה יכולה להיות בתוך פריסת קיר.

אבל הרגע שהכי נשאר איתי קרה בזמן המלחמה.

כשהעבודות הורדו למרתף - העובדים התחילו לשאול: איפה האמנות?

וזה בדיוק הסיפור. כשאמנות הופכת לחלק מהחיים היומיומיים במרחב - מרגישים בחסרונה כשהיא איננה.

תודה לרווית דקל ולבית לאמנות על הסיור.

הייתה שם עבודה אחת שעצרה אותי כבר מרחוק.רק אחר כך גיליתי שהיא של ניר הוד. ורק אחר כך קראתי את שמה: "100 שנים זה לא מספיק...
08/08/2026

הייתה שם עבודה אחת שעצרה אותי כבר מרחוק.

רק אחר כך גיליתי שהיא של ניר הוד. ורק אחר כך קראתי את שמה: "100 שנים זה לא מספיק."

אני רגילה לחשוב על ניר הוד כאמן שמצייר באמצעות המצלמה. הפעם חיכתה לי הפתעה.

ככל שהתקרבתי נשאבתי פנימה. שכבות הצבע יצרו מראה כמעט מתכתי, בכל רגע נדמה שהציור משנה את פניו. והמוזיקה שנגנה ברקע השלימה את האווירה - הכול יחד יצר תחושה שאפשר להמשיך להתבונן ולא לרצות ללכת.
קפצו לי לראש חבצלות המים של מונה. אולי בגלל המים. אולי בגלל האור.

אוצר התערוכה, סטיב נסימה, כותב על הכמיהה למקום שבו הרעש מתפוגג, הזמן מאט, ומשהו שנשכח קם שוב לחיים.
אולי בגלל זה נעצרתי דווקא מול העבודה הזאת.

אין לי מושג למה בחר ניר הוד בשם "100 שנים זה לא מספיק." אבל עבורי השם קיבל משמעות משלו: אם זו העבודה שעצרה אותי כבר מרחוק, כנראה שגם מאה שנים לא יספיקו כדי למצות את כל מה שעוד מחכה לנו ממנו.

גלריה נסימה (לשעבר נסימה לנדאו) עברה שינוי מרענן - ומאגדת היום תחת קורת גג אחת אמנות חזותית, מוזיקה, מחול, אופנה ועיצוב.
תבורכו.

לבת שלי יש חוש מיוחד לזהות אמנים הרבה לפני שהם מגיעים אל לב הקונצנזוס.הרבה לפני שאיימי ויינהאוס הפכה לכוכבת עולמית - היא...
04/08/2026

לבת שלי יש חוש מיוחד לזהות אמנים הרבה לפני שהם מגיעים אל לב הקונצנזוס.

הרבה לפני שאיימי ויינהאוס הפכה לכוכבת עולמית - היא כבר הכירה לי אותה.
את גל דה-פז היא הכירה לי לפני כחמש-עשרה שנה.

השבוע ישבנו יחד בהיכל התרבות.
בדרך כלל אנחנו מגיעות לשם לקונצרטים של הפילהרמונית.
הפעם חיכתה לנו חוויה אחרת לגמרי.

במשך כמעט שעתיים גל דה-פז החזיקה את הבמה באנרגיה בלתי נגמרת.
קול עוצמתי, נוכחות בימתית סוחפת, תלבושות מתחלפות, אמנים אורחים - ובהם אסתר רדא - מופע דראג צבעוני, אמן בובות והרכב מוזיקלי משובח.

הכול היה נדיב, סוחף ומדויק. לא פעם מצאתי את עצמי מצטמררת.

אבל מעל הכול נשאר איתי האדם שמאחורי הזמרת.

לאורך כל הערב היא עצרה שוב ושוב להודות: למשפחה שלה, לנגנים, לאמנים שהתארחו, לקהל.
נדיבות אמיתית, לא הצגה.

רגע לפני שירדה מהבמה היא נתנה לנו צידה לדרך:
"אל תוותרו על אהבה. גם אם מתאכזבים, גם אם נפרדים, גם אם נפגעים - אל תוותרו."

אחרי ההופעה היא יצאה לרחוב עם זר פרחים ואמרה בחיוך: "כולם יקבלו חיבוק."
לא נשארתי לחיבוק.
הרגשתי שכבר קיבלתי אותו במשך כל ההופעה.

תודה, גל.

ותודה לבתי, שממשיכה גם היום לפתוח לי דלתות לעולמות מוזיקליים חדשים. 💛

הליכה על חבל דק מעל גיא בן הינום.בהתחלה זה נשמע מפחיד. אבל מה שלא ציפיתי לו היה עד כמה זה יהיה מרגש.בדרך כלל אני נמנעת מ...
01/08/2026

הליכה על חבל דק מעל גיא בן הינום.

בהתחלה זה נשמע מפחיד. אבל מה שלא ציפיתי לו היה עד כמה זה יהיה מרגש.

בדרך כלל אני נמנעת מאירועי תרבות המוניים.
הפעם, בזכות חברתי מרב לדני, נעניתי מיד להזמנה לפתיחת פסטיבל ישראל.

הגענו מוקדם, טיילנו סביב גיא בן הינום, והרוח הירושלמית הצליחה להשכיח אפילו את החום.

לפני תחילת המופע זכיתי להכיר את עמר בנימיני ("בוקסי"), אחד מאמני האוויר, ואת בני משפחתו. שאלתי את אמו מה מניע אותו לעלות שוב ושוב על חבל דק, תלוי בין שמיים לארץ. היא חייכה וענתה:
"שם למעלה זו פסגת השלווה."

רק אחרי כן ראיתי את עמר על החבל.
ופתאום כבר לא ראיתי רק לוליין.

במופע השתתפו שלושה גברים ואישה, כל אחד על חבל משלו, בקווים מקבילים. באמצעות אוזניות הם קיבלו הנחיות, אבל מלמטה הכול נראה כמו ריקוד אחד - מלא הקשבה, תיאום ואמון.
כל אחד שמר על נקודת האיזון שלו.
ההרמוניה נוצרה מתוך ההקשבה לאחרים.

בדברי הפתיחה הזמין אותנו מאסטרו תום כהן להביט קדימה ולמצוא, דרך האמנות, את נקודת האיזון. על רקע נופי ירושלים, עם תזמורת ירושלים מזרח ומערב, קולות בעברית ובערבית ושקיעה עוצרת נשימה - הכול התחבר לרגע אחד.

הסתכלתי סביבי וראיתי קהל שלא תמיד נפגש: משפחות, צעירים ומבוגרים, דתיים וחילונים, אנשים מכל גווניה של החברה הישראלית.

בדרך הביתה הבנתי שנקודת איזון אינה מקום שמגיעים אליו.
היא תרגול מתמשך של הקשבה, אמון ואומץ - והבחירה להביט קדימה.

ולפעמים די בערב אחד שבו אנשים כל כך שונים יושבים יחד ומביטים לאותו כיוון, כדי להיזכר שאפשר.

Address

שמעון רוקח 21
Tel Aviv

Telephone

+972528696161

Website

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when Alissa Cohen-Gan Events posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Business

Send a message to Alissa Cohen-Gan Events:

Shortcuts

Share

Category