09/04/2026
השעה 20:20 בערב.
כביש מהיר, חושך כבר מתחיל לרדת, אורות של רכבים נמרחים בקווים ארוכים של לבן ואדום.
אני מוצאת את עצמי מושכת את ההגה הצידה, עוצרת בשוליים, מניחה את הראש רגע על ההגה
והגוף כבר לא מחזיק.
הידיים רועדות.
הנשימה נתקעת בגרון.
והלב דופק חזק מדי, מהר מדי, כאילו מנסה לברוח מהחזה.
ופתאום זה קורה
זה מתפרץ ממני בלי שליטה.
בכי.
לא בכי שקט.
לא דמעות שמחליקות בעדינות.
בכי חנוק, רועד, כזה שמרעיד את כל הגוף, כזה שמוציא קול שלא תכננתי להשמיע.
בכי מר, צורב, כזה שמרגישים בגרון ובחזה.
כזה שלא חוויתי כבר שלוש שנים.
עוד מקרה גזעני היום.
עוד מילה.
עוד מבט.
החמישי השבוע.
התשיעי החודש.
אני יושבת שם באוטו, בצד הדרך,
ורכבים ממשיכים לחלוף לידי כאילו כלום
עולם שלם ממשיך לזוז,
ורק אני תקועה ברגע הזה, מתפרקת.
יש מקרים שחולפים לידי
מבט קצר, חיוך עקום, משפט שנזרק באוויר.
יש כאלה שתופסים אותי לא מוכנה,
כמו סטירה פתאומית.
ויש כאלה…
שנכנסים עמוק.
נשארים.
נחרטים.
והיום ,זה נכנס עמוק מדי.
ואני בוכה.
לא מכעס.
לא מרצון להחזיר.
מתסכול.
מתסכול כבד, עייף, כזה שמצטבר יום אחרי יום,
כמו אבן על אבן על אבן,
עד שאין כבר מקום לנשום.
פתחתי את העסק שלי ב־06.10.2023.
יום אחד לפני שהעולם שלנו התהפך.
מאז שום דבר לא פשוט.
כל דבר דורש פי שתיים כוח.
פי שתיים אמונה.
פי שתיים לב.
ואני נלחמת.
כל יום.
לא רק כדי שהעסק יצליח
אלא כדי להחזיק את עצמי עומדת.
כדי לא להישבר.
כדי לא לתת לרעש מבחוץ להגדיר אותי מבפנים.
אני נלחמת להוכיח ,בעיקר לעצמי
שאני יכולה.
שאני אצליח.
שיש לי מקום.
ולמרות הכול
אני קמה כל בוקר מחדש.
כי אני מוכשרת.
כי אני אוהבת את מה שאני עושה באמת.
כי אני חכמה.
וזה זה מה שאמור להגדיר אותי.
לא צבע העור שלי.
לא השם שלי.
לא הדת שלי.
ואם זה כן מעניין מישהו
אז לפחות תבואו עם כבוד או שלא תבואו זה גם אחלה.
כי אני מסתכלת לאנשים בעיניים.
ממש בעיניים.
שם, במקום הכי אנושי שיש.
לא רואה צבע.
לא שומעת מבטא.
לא שואלת מאיפה באת או למי אתה מתפלל.
אני רואה בן אדם.
וזה כל כך פשוט.
וזה כל כך נדיר.
אז בבקשה
תהיו אנשים טובים.
