07/05/2025
היום הילדה שלי (כיתה ו') חזרה מטיול שנתי בנגב.
היא לא רצתה לצאת לטיול בגלל שאף ילדה לא רצתה שהיא תהיה איתה ביחד בחדר. למרות שאנחנו התעקשנו ורצינו שהיא תצא לטיול כמו כולם היא נעמדה על הרגליים האחוריות שלה ואמרה לנו בבכי:
"מה אתם רוצים ממני? אף אחת לא רוצה להיות איתי בחדר. איך אתם רוצים שאני אצא ככה לטיול? אתם חושבים שאני נהנית להיות בבית כשכל הכיתה שלי מטיילת?
לא היו לנו מה לענות לה ובצער רב החלטנו לשחרר. בעלי לא הלך לעבודה ואני התקשרתי למנהלת שלי (אני מורה בעצמי) ואמרתי לה שאני נאלצת להישאר בבית עם הילדה שלי כי היא כאובה ואני לא מתכוונת להשאיר אותה לבד במצב כזה.
בצהריים הגיעה מנהלת בית הספר לאכסניה וקיבלה דיווח מהמחנכת של הבת שלי שהיא לא נמצאת בטיול והיא החליטה לא לבוא. כשהיא שאלה לסיבת הדבר היא הזדעזעה והחליטה לנסוע עם המכונית שלה לשטח לדבר עם הבנות.
היא שיתפה אותם שהיא הייתה ילדה לא מקובלת ושמכל הטיולים השנתיים שהיו לה, היא זוכרת עדיין כאילו זה היה אתמול רק טיול שנתי אחד: את הטיול שהיא לא השתתפה בו.
הדם שניגר לה מהלב הפצוע שלה, כך היא אמרה, עדיין טרי. גם ממרחק של יותר מ40 שנה. יש צלקות שלא יכולות להחלים...
בשעה 15:30 אנחנו שומעים צלצול בדלת שלנו ולתדהמתנו רואים את המנהלת בפתח הדלת עם עוד שלוש חברות שהבת שלי אמרה לי שהן מהבנות המקובלות של השכבה.
היו להן בידיים שוקולדים כאלו ( לא יודעת אפילו איך קוראים לדבר הזה שהם החזיקו...) והם הגישו לבת שלי ואמרו לה ברצינות תהומית שהם מצטערות שהם היו כל כך אטומות לכאב שלה ושהן ממש תשמחנה אם הבת שלי תצטרף למכונית של המנהלת.
לא יכולתי לעצור בעצמי והתחלתי לבכות מרוב התרגשות...כך גם הבת שלנו. בעלי עצר בעצמו עם דמעות בעיניים...
המנהלת הזו נסעה במיוחד בשביל להחזיר את הילדה שלנו לטיול נסיעה של שעתיים וחצי לכל כיוון עם המכונית שלה, רק כי היא לא הייתה מוכנה לוותר על הנוכחות של הבת שלנו.
כששאלתי את המנהלת באמת, למה היא הייתה מוכנה להשקיע כל כך הרבה היא אמרה לנו בפשטות:
כששמעתי את הסיבה שהילדה שלכם לא הגיעה לטיול, הרגשתי שהבנות הללו פגעו בפעם השנייה בילדה הפגועה שלי שנפגעה לפני יותר מ40 שנה.
אני אנצל את הבמה שלך ואכתוב מכאן להורים:
הורים יקרים, זה לא מספיק לשאול את הילדים שלכם עם מי הם בחדר.
תשאלו גם אם יש להם בכיתה ילד שאין לו איפה לישון ואין לו חדר לטיול השנתי ולכן הוא לא רוצה לצאת. זה ממש דיני נפשות
הילדה שלנו נסעה בסוף לטיול במכונית של המנהלת והיא הצטרפה לחדר של הבנות האלו שקיבלו אותה יפה וגמרו לה לחוויה מתקנת
אנחנו מודים מכאן למנהלת המסורה של הילדה שלנו שרק בגללה הלב הפגוע של הילדה שלנו החלים.
עליזה ודורון מייבך
