13/02/2022
כשהפרחים הגיעו לחיי
הם הביאו איתם אהבה לחורף.
ואולי לאנשי החורף שבכם זה נשמע טריוויאלי.
אבל שתדעו,
שבקרב חובבי קיץ וים ומכנסיים קצרים,
אלה שמתעבים קור ומרגישים שלגשם יש משהו אישי נגדם,
הצהרה על חיבת חורף נחשבת ללא פחות מאשר מבגידה.
משהו בלתי נסלח,
נגיד כמו להגיד שהסרטים של הארי פוטר יותר טובים מהספרים,
או שקלמנטינות זה טעים.
אבל מה יכולתי לעשות.
שכשהפרחים הגיעו לחיי,
קיץ הפך להיות שם נרדף לורדים מעולפים,
ולהגיד "חורף", לעומת זאת,
היה כמו להגיד במילה אחת
טוליפים ודליות וכלניות ונורית ופרזיות ודלפיניום ורקפות ופעמוני גשם ויקינטון
והכל חי וירוק ושמח ועם טיפות קטנות של גשם על עלי הכותרת
ושום דבר לא מתעלף מחום והללויההההה.
אז ערקתי ממחנה הקיץ.
לפעמים אני עוד מרגישה את המבטים שלהם צורבים לי בגב כמו קרני שמש באוגוסט.
ואז אני מפנה אחורה מבט מתנשא,
ומסננת במבט קפוא, תוך נשיפת אדים לבנבנים:
"לא קר לי".
וכמובן שהתנשאות היא אחת ההנאות הגדולות של החיים,
אבל מתישהו סביב אמצע פברואר,
כשהאפור כבר מתיישב לי בבטן, והקור מצליח לחדור אל תוך העצמות,
משהו באופוריית החורף שלי נסדק.
ואז אני מתחילה, בשקט בשקט,
לחלום על האביב.
וברגעים האלה אין כמו לנחם את עצמי
בתמונות של חורף.
אבל לא מעונן וסגרירי, עם רוח אכזרית.
חורף שאני אוהבת.
חמים ומואר ויפה
בגווני חום וורוד מעושן.
נו, החתונה של אורי ומרדכי, בקיצור.
תראו איזה יופי
צילום מוש @דעאל סבטייה
