30/10/2024
ב"ה זכינו להכניס את בנינו 👶🏻 ״אהוביה״ בבריתו של אברהם אבינו ביום שישי של חול המועד סוכות. אי אפשר לתאר במילים את תחושת הקדושה שהייתה באירוע הזה ואת הזכות הגדולה לציין אותו בביתנו שבדולב.
האתגר עם הסוכות, והיציאה מהקופסא בעיצוב ובאווירה במקביל לשגרת האירועים הברוכה שלכם וההכנות לחג,
גרמו לי לסחרחורת.
איזה מזל שיש חברים טובים בעולם.
תודה רבה למשפחת טובול המהממת שזכינו בה כשכנים שהם אחים שהיו כאן לכל דבר קטן וגדול.❤️
תודה רבה לShani Shmerler על קונספט עיצובי מדליק שנתנה לי השראה וכיוון מדויק.🤩
תודה רבה למשפחות האהובות שלנו על כל העזרה והתמיכה בכל.
צילום - Noa Teimans Singer
ואיך אפשר לציין אירוע כזה או אחר בתקופה הקשה שאנו נמצאים בלי להנכיח את המצב גם באירוע.
הדפסנו תפילה לשחרור ושמירת החוטפים עם שמות של כמה מהם על כל גלויה וביקשנו מהמשתתפים שיאמצו את השמות שמופיעים אצלם בדף לתפילות מכוונות עבורם שיחזרו לשלום ובמהרה🙏🏻
הנה תקציר של חלק מהדברים שאישתי נשאה בהקשר להיריון ולידה בימים של לחימה והתמודדות :
"אמרתי לו: כואב לי הכל
והוא שאל אם אני עומדת למות
מזמן לא כאב לי ככה
אולי
אני עומדת לחיות."
(אפרת שמעוני טוטיאן)
הקטע הזה מאוד התחבר לתחושות שלי במהלך הלידה ולאחריה. לידה ממחישה את הקשר המיוחד, האבסורדי אפילו, בין חיים לכאב.
מצד אחד אנחנו כל הזמן מייחלים לחיות חיי אושר, ומן הסתם לא מייחלים שכאב או קושי ייקחו בהם חלק. בימי הולדת מאחלים שפע של ברכה, הצלחה, בריאות- אף אחד לא מאחל למישהו שיהיה לו קשה, נכון?
מצד שני, אנחנו כל הזמן מייחלים לחוות רגעים משמעותיים וגדולים בחיים, והרבה מהם פשוט לא יכולים להגיע בלי כאב וקושי. למעשה, ההתגברות על הכאב והקושי הכרוכים בהם, היא מה שהופכת את אותם רגעים לכאלו גדולים ומשמעותיים.
מבינים את האבסורד?
חששתי מאוד מהלידה הזאת ותפללתי שהיא תהיה שונה מקודמותיה. רציתי שהפעם הכל יהיה טבעי. בלי זירוז ובלי אפידורל. רציתי להרגיש הכל. רציתי שיכאב, אבל לא סתם אלא מתוך בחירה. מתוך שליטה מלאה בסיטואציה. רציתי לנכוח ולהרגיש מנטלית ופיזית את הלידה במלוא העוצמה וכך היה. וברגע הניסי שבו הניחו בחיקי את אהוביה המתוק הרגשתי גם את השמחה, הסיפוק וההודיה העצומה לקב"ה בעוצמה אחרת מהלידות הקודמות.
כדי להצליח לעשות את זה הייתי חייבת לשים את הפחד בצד ולעבור למצב של בטחון. איך זה קרה? מהציר הראשון בחמש בבוקר ועד ללידה ב21:57 היה משפט שליווה אותי ולחשתי אותו לעצמי שוב ושוב. זה משפט שלילך טובול חברתי האהובה אמרה לי כמה ערבים לפני הלידה- "לידה" היא אמרה לי, "זה אותיות ליד השם". כשהכי כואב לך, תזכרי שאת לא לבד. הקב"ה איתך. אז תנשמי עמוק, ותכווני את כל הכוח פנימה, תשדרי אותו לעובר שלך". כך עשיתי. בכל פעם שנעמדי בבית כשהתחיל ציר, ברגעים שהייתי באמבולנס, בחדר לידה כשהמיילדות מכוונות אותי כמה ללחוץ ואיך לנשוף אני אומרת לעצמי בקול או בלב "אני ליד השם". "אני לא לבד עכשיו, הוא איתי פה. אני ליד השם".
כבר תקופה שהעם שלנו עובר לידה מחדש, ומאז שמחת תורה, מאז השביעי באוקטובר, אנחנו בשיא של צירי לחץ. יש כאב של אובדן גדול כל כך. כל הותר לפרסום, כל דפיקה בדלת, כל מחשבה על אחינו ששבויים בעזה ועל אמא שעובר עוד יום בלי שהיא יודעת מה עלה בגורל הבן או הבת שלה, כל בעל שנלחם מחוץ לבית ואישה שנלחמת על הבית, הכל כואב בגוף ובנפש במלוא העוצמה. בלי אפידורל. הדרך היחידה לעבור את התקופה הזו היא להזכיר לעצמנו שגם בלידה הזאת אנחנו ליד השם. הוא איתנו פה. הוא מכוון את הכל.
הלוואי ששלושת המילים הללו "אני ליד השם" ילכו איתנו בכל יום במלחמה הזאת, וגם ברגעים פרטיים של לידה. כשאנחנו "יושבים על המשבר" בהתמודדות זוגית, בחינוך הילדים, במציאת פרנסה, בעניין בריאותי- בכל לידה כזו יש לנו אפשרות להנכיח את הקב"ה בחיינו, הכי קרוב שיש.
