21/11/2023
פוסט הפסקה
לקח לי יותר מחודש לעכל ולכתוב את המילים האלה,
זה אחד הדברים הקשים ביותר שעשיתי בחיי אבל אני מרגיש שאני פשוט לא יכול אחרת.
החלטתי לסגור כרגע את החנות.
המקום שהיה לי בית בשנתיים האחרונות, שיצאו ממנו עשרות אלפי חיוכים, שמחות ואירועים שונים.
תבינו, בעולם מתוקן, זה הדבר האחרון שהייתי רוצה לכתוב ולעשות.. אבל לצערי, לא רק שהעולם שלנו לא מתוקן, אלא הוא שבור עכשיו יותר מתמיד.
מאז אותה שבת, אני מרגיש פצוע בנפש.
המתקפה הזאת נגעה לי בנקודות הכי רגישות בנשמה. שירתתי עד לפני כמה שנים בודדות במוצב נחל עז שנכבש, ״טיילתי״ לאורך הגבול בעזה במשך חצי שנה לכמעט 12 שעות רצוף בכל יום, פיקדתי על הכוח ששמר על עבודות הקמת גדר הגבול והמכשול הקרקעי, הכרתי את הרבש״צים (חלקם גם נהרגו), הכרתי את הכבישים, את התצפיתניות, את התושבים.
הרגשתי ועודני שבמתקפה הזאת, החמאס ניצחו לא רק את התושבים התמימים, ואת החיילים שעוד ישנו אחרי שמירת לילה מייגעת, אלא גם אותי. אני שהייתי בכל אותם מקומות שמאז לא מפסיק לחשוב מה הייתי עושה אם גם אני הייתי שם באותם רגעים בלתי יאומנים.
לא פלא שבפוסט הראשון שכתבתי כשהתחילה המלחמה, כתבתי שהפסדנו. אנחנו ננצח בסוף, אבל בהתחלה הפסדנו.
וכדי לקום מהפסד, צריך זמן.
אני יודע שחלקכם חושבים עכשיו שדווקא ההיפך הוא הנכון! שאסור לנו לתת להם לנצח לכן צריך להמשיך לחזק את הכלכלה, אסור לסגור חנויות, צריך להמשיך לקנות וכו..
אבל אני מצטער לומר, שאני פשוט לא יכול.
לא יכול לנפח בלונים כשיש ילדים חטופים בעזה,
לא יכול לקשט שולחנות במסעדה כשלאנשים שלנו אין שם מה לאכול,
לא יכול לסגור אירועים קדימה כשאני לא יודע לאן תתפתח המלחמה מחר.
לא יכול להפסיק לחשוב על החברים שנעלמו ביום אחד, חלקם גם לקוחות שלי שברגע נעלמו.
אפילו מתקשה לצחוק כשחיילים מסכנים את נפשם בכל רגע ורגע בשטח אוייב.. כן כן גם אני ביניהם, וגם ברגעים אלה ממש בזמן שאתם קוראים את הפוסט הזה.
העובדה שגם את חפיסת הקלפים שיש לי בכיס תמיד קשה לי להוציא כדי לשמח קצת לפני הכניסה לעזה או בתוכה.. מעידה על כך שהמציאות הקשה הזאת נכנסה לי עמוק לנפש ואני חייב זמן לריפוי. וכמו שהייתם מצפים מרופא חולה שלא יגיע לעבודה.. כך גם אני כרגע.
בגדול? אני נגד כל חזרה לשגרה במציאות ההזויה הזאת שבה יש כל כל הרבה חטופים וכל כך הרבה חיילים בשטח אוייב. ושלא תבינו לא נכון.. מי שיכול ומחליט אחרת? שיעשה את זה! אין לי ביקורת לרגע. אני אפילו קצת מקנא במי שמצליח להפריד בין הטראומה ההיא לבין המציאות היום. ולגבי מי שחייב להמשיך? כדי לא לקרוס? גם כן.. שיימצא את הדרך שלו להמשיך להתפרנס, לשמח ולהשתגרר. אין שאלה.
אבל אני? פשוט לא יכול.
החנות עבדה יפה. גם שימחה אנשים וגם פירנסה אותי ואת העובדים. אבל עם המציאות החדשה שנכפתה עלינו הפעם לא ״פעלתי מהר״ כמו שהפצירו כל היועצים העסקיים למיניהם, לא המצאתי מוצרים לרוח התקופה, לא השתמשתי במשבר כהזדמנות, לא שיווקתי לקהל יעד שונה וחדש בעקבות המלחמה, לא השתמשתי ברגש ומכרתי מוצרים עם מגן דוד ודגלים קטנים.
חשבתי על זה, היו לי ועדיין מלא רעיונות.. אבל זה פשוט הרבה מעבר לזה.
בסופו של דבר, אני בן אדם אחד,בעל, אבא ל 2, יש אומרים עדיין ילד.. ובארבעים ומשהו הימים האחרונים גם חייל שהדבר האחרון שהוא מצליח להתעסק איתו בזמן מלחמה זה כל מה שחנות דורשת.. והיא דורשת.
אני חייב להדגיש, אני לא סוגר את העסק, אני סוגר את החנות הפיזית. בין משימה למשימה אני חושב איך לייעל, ואפילו איך להתרחב! (כן כן.. המוצרים שלנו הולכים להגיע בעזרת האתר שלנו לכל פינה בארץ!) אבל עד שזה יקרה.. ייקח עוד קצת זמן, לכן אני קורא לתקופה הזאת: הפסקה.
אחזור לבלונים, לעיצובים. אחזור למופעים, אחזור לסדנאות, אחזור לשמח בכל הארץ גדולים כקטנים.. כשהנפש תחזור להיות שקטה, בריאה.
רגע לפני הסוף,
אני רוצה להתנצל מעומק הלב בפני כל אותם לקוחות (במיוחד החוזרים!) שנתנו בי אמון והתאכזבו, שהגיעו לחנות סגורה בחודש וקצת האחרון.
אני רוצה להתנצל בפני העובדים, שגדעתי את עיסוקם בשמחות ברגע, ועל כך שמתוך חוסר הוודאות והבלבול זה לא נעשה כנראה בצורה הראוייה.
אוהב אתכם,
מקווה לימים שקטים וטובים
עם תקווה אמיתית
ולא רק בסיסמאות
עומרי.
(בתמונה- דש מהים של עזה)
