אירה כהן - חיים בספר - כתיבת סיפורי חיים

22/04/2022

מתוך הפוסט שכתבה שולמית רגב, אמא של עילי ויוני, תאומים אשר עושים דרך מיוחדת , לבד וכל אחד לחוד.
שולמית היא אמא לביאה אשר טיפחה את עילי, ילד מיוחד, והבטיחה לעצמה שאת הילד שלה החברה תקבל ותאהב בדיוק כמו כל ילד. השמיים הם הגבול עבורה ועבור עילי, והספר הזה הוא עוד אבן בדרך מלאת ההשראה שעושה המשפחה הזו.
הייתה לי זכות, והיה לי הכבוד, לשמוע את הסיפור מפי שולמית, לעבד אותו למילים, לפרקי חיים אשר בהם שזורים תובנות, הערות, הארות, וניצחון גדול של הרוח האנושית.

וכך כותבת שולמית:

הם מחכים בארגזים בחדר…
העותקים שנשלחו מתמהמהים להם מחכים לרגע הנכון לסימן שזה הזמן הנכון לשחרר אותם לעולם..
והחג הזה מספק סיבות רבות לשחרור אבל משהו במילה הכתובה במימד הזה של הספר יש בו הרבה יראת כבוד..
ולמרות שהסיפור הפרטי שלנו כמשפחה של הבנים של עילי כבר הפך ופרץ מזמן מלהיות סיפור פרטי בכל זאת חיכיתי עוד קצת...
תודה לאירה כהן העורכת שצעדה יד ביד בכדי להביא את המסע הפרטי שלנו גם בכתב
תודה לליהיא לפיד המדהימה על המילים הטובות בגב הספר ועל הפירגון והשותפות במסע
לבנים שלא מפסיקים לספק רגעי נחת והשתהות ושמחה גדולה בלב
ולגיבור הסיפור כולו עילי שעומד בכל רף חדש בזקיפות קומה
ויוני האח המדהים שתמיד נוכח במלוא העוצמה ומאפשר למסע המופלא שלנו להמשיך למקומות חדשים ויפים
מוזמנים להזמין את הספר בלינק המצורף. תרגישו חופשי לספר לשתף ותמשיכו להיות הרוח הגבית שלנו כי האהבה והאמונה שלכם נותנים לנו המון כוח להמשיך במסע שלנו בעוצמה גדולה…

https://private.invoice4u.co.il/ClearingNew/Invoice4UClearing.aspx?ProductId=12296&fbclid=IwAR1PSf4yJGjfPfKs0E676Sm1E3R5ZUGPmD-Oau_jG8tOijEp8vWk2tiUZt0

01/08/2021

פרק א'

המסע אל החלום שלי

"בשנת 1981 הגעתי בפעם הראשונה לארה"ב עם פחות ממאה דולר בכיסי. נסעתי להגשים חלום לא מוגדר. בארץ נשארו רעייתי רבקה ושלושת הילדים, וטסתי ללוס אנג'לס הבלתי מוכרת, מתרחק מכל סימני השאלה שעלו בי בארצנו הקטנה, מקווה להבין מקרוב את העולם האדיר והסמוי. הייתה לי סבלנות. ידעתי שאני לא חוזר עד שאצליח להוכיח לעצמי שאני מסוגל להגשים משהו בזכות עצמי.
נסעתי למצוא את החלום שלי. בקיבוץ הותרתי את אבא מאוכזב על כך שעם עזיבתי ניפצתי את החלומות שלו. חלומות על בן ממשיך בקיבוץ, חלומות על דור שני להתיישבות. ובמקום שבו נגדעו לו החלומות החלו לנבוט בו זרעים של תחושת בגידה. על פי אבי בגדתי ברעיון, בערכים, בגדתי בארצי, בגדתי בהוריי".

כך מתחיל ספרו של צבי גבעוני, בן קיבוץ יד מרדכי, יליד שנת 1948, אשר התלבט בין הלב והשכל, ונסע לארה"ב להגשים את חלום העולם הגדול.
את המסלול שלו החל שם כפועל ניקיון במעבדה בחברה גדולה לייצור חלקי צנרת לתעשיית המטוסים, והתקדם לעמדת מנהל שיווק ומהנדס. לארץ הוא מגיע לביקורים תכופים, ויודע שבכל חלום אמריקאי טמון גם מחיר.

את הספר הביוגרפי שלו כתבנו יחד במשך כשנתיים, ובימים אלה אנו מתחילים בתהליך עיצוב גרפי. סיפורו הוא סיפור של דור, סיפור אישי שנוגע ברבדים שונים - ציונות, הורות, אבהות, הגירה, חברות, הצלחה, משברים.
כל סיפור חיים מורכב מפסיפס של תחנות חיים, ויחד יוצרות תמונה מורכבת, עגולה שיש בה עומק . הספר יאפשר לילדיו של צבי להבין את שורשיו ולהתחבר למקורות חייהם.

רוצים גם? אני פה!

27/07/2021

סבא או סבתא הגיעו לגבורות? חוגגים את שנת ה-80?
ההורים חוגגים יובל לנישואיהם?
מגיע שלב בחיים שהמתנה שאתם רוצים להעניק להורים אינה נמדדת בחומר, אלא בערך רוחני, רגשי. כל המתנות היפות שהענקתם להם במשך השנים מקסימות, אבל יש רגע שבו מתבקשת משהו חדש.
אם חשבתם לחגוג בצורה מיוחדת, מרגשת, את חגיגות ה-70, 80 או 90, אבל צריכים מישהו מקצועי שיוביל את זה, יארגן, ינהל, יתן רעיונות וגם יעמוד על הבמה וינחה - אז אני כאן בדיוק בשביל זה, לעזור לכם, להוביל, לכתוב איתכם את מסכת החיים ולהציגה ברוב כבוד בפני המוזמנים היקרים, בני משפחה וחברים.
כשהסבא והסבתא ישבו בקהל, וירגישו את כל האהבה, ההוקרה, התודות על כל מה שעשו בשבילכם ולמענכם כל השנים, על דרכם המקצועית, על הווי המשפחה - הם יתמוגגו מנחת, זה יהיה מרגש לא פחות מחתונה.

בשבת האחרונה הנחיתי אירוע יום הולדת 80 לעוזי לושי, חבר קיבוץ עין השופט, יוצא עיראק שעלה ארצה ונישא לבת הקיבוץ. יחד הקימו משפחה לתפארת, שבט אחים ואחיות. את ההתרגשות, התודות ותחושת הסיפוק העצומה והנחת - אין שום תמונה שיכולה להעביר.
מזמינה אתכם איתי למסע של גילוי שורשים ויצירת אירוע משפחתי ומרגש של תחנות בחיים, אכין לכם אלבום חיים, מצגת או סרטון מרגש, אנחה את האירוע ואוביל אתכם ביחד ליצירת אירוע של פעם החיים.

01/06/2021

מי לא אוהב מסיבות הפתעה? מי אוהב?...
אני מודה שברגע שאברהם אלפסי נכנס להיכל דפק לי הלב אולי יותר ממנו.
זו לא הייתה מסיבת יום הולדת, ולכן הוא לא ציפה לזה. היה זה ערב הוקרה לאדם מדהים שיש לי זכות ללוות אותו בשנה האחרונה בכתיבת ספר ביוגרפי על חייו. את הערב יזמו חבריו לדרך הצבאית, שסבורים ובצדק, שהאיש הזה ראוי לקבל פרס מפעל חיים על פועלו. הם יזמו יחדיו ערב הוקרה לאלפסי, ככה כולם קוראים לו, פשוט אלפסי.
תוכן האירוע, הנחיית הערב והכנת הסרטים, הוטל על כתפיי. חתיכת אחריות, חתיכת אירוע... וכמה פעמים הוא נדחה בגלל ענייני הקורונה...
ועכשיו כמה מילים על האיש המדהים הזה:
בגיל 10 הוא עלה ממרוקו, וכל חלומו היה להיות כמו הצברים. אלפסי עשה דרך מרשימה במסלול הצבאי, וגילה כישורים פיקודיים ויכולות ניהול שטח ברמה גבוהה, כך בשנת 1986 הוא מוצא עצמו בתפקיד מפקד חיל הלוגיסטיקה (בזמנו קראו לזה חיל תחזוקה).
תוכניות עבודה במגוון נושאים הונחו על שולחנו כראש החיל, אך עולמן של המשפחות השכולות תפס את מרכז תשומת לבו. חללי חיל הלוגיסטיקה כמו נשכחו מאחור ללא אנדרטה ואתר הנצחה ראוי. אלפסי גמר אומר בלבו לשנות את התמונה, ולא לאכזב את האנשים שאיבדו את היקר להם מכל.
אלפסי הבטיח וקיים. ביוזמתו ובעזרת הקשרים הרבים, הוקם אתר ההנצחה לחיל הלוגיסטיקה, על חלקת אדמה יפיפיה בתל חדיד. באתר נערכים טקסי זיכרון, ימי עיון, ימי הדרכה של החילות השונים, ואירועים מיוחדים למען המשפחות השכולות.
יוזמה נוספת של אלפסי, היא ייסוד החוג ללוגיסטיקה באוניברסיטת בר אילן. אלפסי היה הראשון שזיהה את הפוטנציאל של יצירת חממה אקדמית למקצועות הלוגיסטיקה, ויזם את הקמת החוג שכיום יש לו דרישה רבה. בוגריו משתלבים במקצועות הלוגיסטיקה הן במסגרת הצבאית והן באזרחית.
אם תראו את אלפסי, תזהו אדם חייכן, נעים הליכות, לעולם לא מרים את קולו, ישר דרך, צנוע, איש שאהבת הארץ היא בנשמתו. קצת לא אופייני לאדם שנושא על כתפיו דרגות של תת אלוף ואחריות רבה לביטחונה של מדינת ישראל באותן שנים.
זו זכות להיות בצוות הפקת הערב שנערך אמש, וברגע שאלפסי נכנס להיכל, דפק לי הלב כאילו זו הייתה מסיבת הפתעה עבורי.
היה זה ערב מרגש בהנחייתי, בליווי הזמרת הנפלאה הילה איתן, ביוזמתו של ידידי סא"ל במיל. רפי פיליפסון, בהובלתה של סא"ל במיל. רינה עידן, מנכלי"ת עמותת קו לחיים, בעזרתו של תא"ל רוני מורנו, משנה למנכ"ל משרד הביטחון הפורש, ועוד אנשים שתרמו להצלחתו. יואל קדם, שותפי לדרך המקצועית בבימוי, הפקה ועריכת סרטים דוקומנטריים, הוא שצילם וערך את הסרטים המרתקים שליוו את האירוע.
מעבר למוניטין המקצועי להיות חלק מאירוע כזה, עם "קודקודים" במערכת הצבאית, זה היה לגמרי מרגש. לאלפסי מגיעים כל התשבוחות וההוקרות, על פועלו הבלתי נלאה בתחום ההנצחה והמורשת, איש יקר שבקרוב נסיים את כתיבת הספר על חייו, שהחלו כנער עולה ממרוקו, והמשיכו לראש שדירת הפיקוד בחיל הלוגיסטיקה.

27/03/2021

עוד ספר יצא מבית "חיים בספר" והגיע לידיו של לאון יצחק, יוצא רומניה ויליד העיר יאסי, תושב פ"ת. לאון, שהיה ילד בתקופת המלחמה, זוכר היטב את כל האירועים שקרו לו ולמשפחתו בתקופת המלחמה והשואה, ובמיוחד זוכר את רחוב בתי הכנסת.
רחוב בתי הכנסת היה רחוב ייחודי ולא רק ברחבי רומניה. לא הייתה תופעה כזו בשום מקום בעולם. לפני המלחמה עמדו בשכונת הולדתו ביאסי עשרה בתי כנסת בשטח קטן יחסית שכל גודלו דונם. בעקבות ההפצצות רק שבעה מהם שרדו.
הזיכרון של לאון כה עוצמתי מהשכונה בה בילה את ילדותו עד כי זה השם שהוא נתן לספרו, "רחוב בתי הכנסת מס. 16".

הפרויקט הצנוע בהיקפו נעשה בזמן קצר ובסיומו זכו לאון ורעייתו עידית, לקבל ממני את הספר שערכתי ועיצבתי עבורם, וניכר שהתרגשו לראות את זה בפניהם.

לקראת יום השואה בחודש הבא, ספרי הזיכרונות מקבלים משמעות מחודשת וחשובה בהעברת הסיפור המפשחתי והלאומי לדורות הבאים.

14/01/2021

שני סיפורים לרדיו...
קל לפעמים ליפול למקום של להיות קורבן של נסיבות החיים.
אולם עם כוח רצון, אמונה וחופש לחלום ולהגשים - אפשר לקחת חיים שלמים ולנתב אותם למקום נעלה, עוצמתי, מלא משמעות והשראה אמיתית.

אתמול רואיינתי לרדיו צפון על ידי גבי זוהר, מדריך הטיולים שאיתו טיילתי בדובאי, איש שופע ידע היסטורי ומלקט סיפורים וחוויות. גבי מגיש תוכנית ברדיו הצפון , "הזוהר הצפוני" (שבת, 16:00-17:00) והציע לי לספר על פרויקטים מעניינים שאני מעורבת בהם בימים אלה, בתחום עיסוקי כמתעדת סיפורי חיים.

הפעם רציתי לשתף בשני סיפורים אישיים, סיפורי מסר והעצמה, סיפורי ניצחון הרוח שידברו לכל אחד, ובעיקר לבני נוער וצעירים אשר נמצאים בתחילת דרכם, על ציר הזמן שבו נעשות בחירות והחלטות אשר משפיעות אחר כך על כל החיים.

הסיפור הראשון הוא של אייל דביר. אייל נולד עם "קלפים" לא הכי מוצלחים למשחק החיים - גדל בשכונת מצוקה בירושלים למשפחה קשת יום ובנוסף גם סבל מבעיות קשב וריכוז שלא אובחנו. גם הוא חשב כמו כולם ש"כלום לא יצא ממני".
אייל התגייס לגבעתי, ובסיום השירות הצבאי הצטרף למשפחת הימ"מ, החל שם דרך מרתקת של תפקידים מאתגרים כמו להיות מסתערב, סוכן סמוי, לעבוד עם כלבים מיחידת עוקץ ולהיות חוקר ביחידת החקירות להב 433, תוך כדי הספיק לצאת למסלול קצונה, לעשות תואר 1+2 למשפטים והמשיך לדוקטורט. לפני שנתיים קיבל את אות הצטיינות נשיא המדינה בשירותי הביטחון וכיום הוא בעלים של משרד עו"ד המתמחה בתביעות בתחום איכות הסביבה.

זה הנער שבילדותו חשב ש"כלום לא יצא ממני", אבל בעזרת אמונה, כוח רצון הצליח לשנות את הדיסקט ויצר לעצמו חיים מלאי תוכן משמעות ועוצמה.
הספר מודפס בימים אלה, אחרי תקופת הקורונה אייל יוצא להרצאות שבהן מספר את סיפורו ויציג את ספרו. (עיצוב הכריכה היפה: מונה אריאל).

הסיפור השני הנכתב ממש בימים אלה. זהו סיפורו של עילי רגב, צעיר מיוחד על הרצף האוטיסטי, אשר אמו , שולמית רגב, חלמה על עתיד טוב עבור בנה ולאורך כל הדרך נאבקה על הזכות שילמד במסגרות חינוכיות משלבות. היא האמינה בעילי אשר גילה בילדותו כישרונות כמו ציור בסגנון ייחודי וגם אפיה. עם סיום לימודיו בתיכון חיפשה לו שולמית מקום שבו יוכל ליצור ולעבוד, מבלי להיות תלוי באף מעסיק ש"יעשה לו טובה". היא רצתה שעילי יחיה ויצור בתוך הקהילה.

"עילי הוא מורה הדרך שלי, שלנו, הוא בא ללמד אותנו משהו על העולם" היא מספרת. "אצל עילי" הוא בית הקפה של עילי הנמצא במושב חגלה. כן, הילד על הרצף האוטיסטי הפך לבעלים של בית קפה מיוחד, מקום עם אווירה שמגישים בו עוגות נהדרות שעילי מכין בעצמו. מוזמנים לבקר שם אחרי הקורונה, ולהתרשם ממשפחה מיוחדת, מאמא מיוחדת אשר הביטה לאתגר בעיניים מתוך אמונה וללא שמץ של התקרבנות.

כתיבת הספר והפקתו נעשית ממש בימים אלה, ובפברואר צפויה השקה מעניינת שגם חברת "פוקס הום" תהיה מעורבת בו, שכן הם דגמו מציוריו מלאי הצבע של עילי, ויצאו בקרוב עם קולקציית כלי בית ומטבח בהשראת הציורים.

אז כן - אין דבר העומד בפני הרצון ובפני האמונה, ואנו כאן כדי לעשות דרך, כדי לצאת למסע שייקח אותנו למקומות הכי רחוקים שחלמנו להגיע אליהם!!

הראיון ישודר בשבת, ברדיו צפון, בין 16 ל-17.

17/11/2020

עוד ספר מבית "חיים בספר" הופק, והפעם גיבורת הספר היא מיכל בלומברג-יפת, בת העדה התימנית, אשר הוריה עלו ארצה בשנת 1933, מהעיר תעז בתימן, והתישבו בשכונת התקווה.
סיפורה מתאר פסיפס של דמויות במשפחה, ומלווה באירועים וחוויות מימי ילדותה בשכונה. היא מספרת על בית הכנסת "סוכת שלום" שאותו בנה אביה בשכונה, על לימודיה בבית ספר "גולומב" וגם על הקיפוח העדתי אשר בו חשה מאז הייתה נערה.
בסיום לימודי היסודי המליצה לה מורתה ללכת ללמוד רקמה ותפירה. מיכל לא הבינה מדוע היא אינה מקבלת המלצה למלגת לימודים בבית ספר עיוני, היא הרי הייתה התלמידה הכי טובה בכיתה. אין לה ספק שהיה זה על רקע אפליה ודעות קדומות.
דעות אלו לא עצרו את מיכל מלהתקדם, להאמין בעצמה. היא הייתה מלאת אמביציה להצליח ולפרוץ את תקרת הזכוכית. מיכל למדה לימודי ערב, והמשיכה ללימודי הוראה בסמינר למורות. היא אכן פרצה דרך, התקדמה במשרד החינוך והייתה מנהלת בית ספר במשך שנים רבות. את פרס החינוך היא קיבלה מידי שר החינוך דאז, זבולון מר.
מאז הרבה דברים השתנו, לכל אישה ואדם, מכל רקע ומגזר, יש יותר הזדמנויות, אולם מה שהיום נראה מובן וטבעי, בעבר היה אחרת.
כל אדם הוא סיפור, ולכל משפחה יש מורשת.
אני פה כדי לחבר את הפאזל של חייכם לסיפור שלם.

(על עיצוב הספר והעטיפה: מונה אריאל)

29/10/2020

"כבר מספר שנים שסמדר, בתי האהובה והיקרה, מעודדת אותי לכתוב את זיכרונותיי ולספר על תולדות חיי. סמדר גדלה על סיפורי ילדותי ונעוריי. היא שמעה ממני ומאבשלום, ז"ל, את הסיפורים שליוו אותנו על חיי הלהקה, להקת ענבל שהייתה לנו הזכות להיות בין ותיקיה, ועל המסעות הבלתי נשכחים של סיבובי ההופעות שיצאנו אליהם, בארץ ובעולם. בהתחלה פסלתי על הסף את הרעיון. "מה לי ולכתיבת ספר?... מה כבר יש לי לספר?... את מי זה מעניין?..." וכך בכל פעם שהרעיון עלה, אני דחיתי אותו בביטול. אולם סמדר לא ויתרה לי. בעדינות ורגישות היא התעקשה שאין זמן מתאים יותר מלעסוק בכך, לדלות מתוכי את הזיכרונות הרחוקים והקרובים, הטובים והפחות טובים, לתת להם מקום ולהעלות אותם על הכתב כדי לאגדם לספר. "אמא, את חייבת לכתוב, על ימי ילדותך בכרם התימנים, על השנים הראשונות שאבא ואת התחלתם לרקוד וליצור ב"ענבל", על הערב המיוחד שבו הוכרזה המדינה ואיך שיצאת לרחובות עם כולם. כל הסיפורים האלה, אמא, הם חתיכת היסטוריה ואני חייבת שיישמר לנו תיעוד מזה." וכך שכנעה אותי ורקמה את התוכנית. בסופו של דבר נעניתי, ואליי "נשלחה" אירה, שבמקצועה מתעדת סיפורי חיים וביוגרפיות.

יחד יצאנו למסע – סמדר, אירה ואני. נפגשנו מספר פעמים ובאווירה החמה של הבית יצאתי למסע זיכרונותיי. אני מספרת, אירה מקשיבה, מכווינה ומקליטה, וסמדר מָפרה אותי ומנהלת איתי דיאלוג חי ונושם של זיכרונות, והם מתעוררים וצפים.

כיום, כשאני מביטה ממרום שנותיי אחורנית, אינני יכולה אלא להיות אסירת תודה. כאשר אני חולפת בין מקומות ותקופות במשעולי הזיכרונות, ותוך כדי כך מקשיבה שוב לכל מנעד הצלילים והרגשות – אני חשה בביטחון כי מעבר לכל העליות והמורדות – בורכתי.
הייתה ברכה בחיי משום שתמיד הייתה בהם מלאוּת ושפע. לא בחומר, כי אם ברוח, בתרבות, ביצירה ובאהבה"

*******************************************************************

מתוך ההקדמה לספר שערכתי כתבתי והפקתי לרחלי סלע, ספר הנושא את השם "מחול החיים".

רחלי היא מגרעין החברים המייסדים של להקת "ענבל" האגדית, בהובלתה של שרה לוי תנאי, דמות בלתי נשכחת בפני עצמה. היא נצר למשפחה אשר שורשיה בעיר עדן, שבתימן, אחת משבעת חברי הלהקה המקוריים, אשר התפתחה ויצרה בלהקה.

עונג וזכות היה לי!

על עיתוב הספר והכריכה: יריב יוחאי המוכשר.

30/09/2020

עובדת מקרוב עם האנשים הכי מעניינים. זוכה לשמוע מפיו של האלוף אברהם בן שושן, חוויות וזיכרונות מתקופת פיקודו בחיל הים, מלחמת יום הכיפורים, מבצעים נועזים מעבר לקווים, מאחורי הקלעים של הדיפלומטיה הצבאית בוושינגטון בתקופת מלחמת המפרץ. אברהם בן שושן, איש נעים הליכות, חביב, מלא חוש הומור, מלא ידע.
בתקווה שתוך כמה חודשים (הסגר, הסגר...) נוכל להתקדם עם כתיבת הביוגרפיה על חייו. אתמול לפני שנרדמתי קראתי את הכתבה הזו וממש התרגשתי.

לאחר הפיקוד על חיל הים, עמד בן שושן במהלך השמונה עשרה שנים האחרונות במסגרת מילואים בראש ועדה לבחינה שוטפת של נושא רגיש אפרים לפיד | 29/09/2020 שיתוףemailfacebooklinkedintwitterwhatsappprint ...

26/09/2020

ימי הקורונה לא קוטעים את שרשרת היצירה וכתיבת סיפורי חיים!
יתכן שהם אפילו מגבירים את הצורך לתעד זיכרונות, להשתייך לתקופה, משפחה, קהילה, להתחבר לשבילי העבר ההיסטוריים וליצור גשר אל מחוזות העתיד.
במהלך השנה האחרונה, לצד כל השנויים והמגבלות, המשכתי לעבוד במרץ על תיעוד זיכרונות אישיים, וזכיתי להיפגש עם אנשים מעניינים, מרתקים, שנושאים במסע החיים שלהם סיפורים אישיים שנוגעים בהיסטוריה.

אחד מהם לדוגמא, הוא סיפורו של צבי אבן בר, שעלה ארצה כשהיה בן 8, על סיפון האוניה "אקסודוס". מבלי שידע, הוא עמד לקחת חלק באחד מהסיפורים ההירואיים של תולדות ההעפלה הלא חוקית.
בשנות ילדותו היטלטלו צבי, אחיו ואמו, בין פולין, רוסיה, סיביר ואוזבקיסטאן, ושרדו את שנות המלחמה הקשה והרדיפה.
צבי גדל בשכונה צנועה של עולים חדשים ברמת גן, למד חינוך, הפך למורה ועם הזמו התקדם והיה למנהל וגם למפקח. מעולם לא שכח את השנים בהן היה פליט, ואת כל תודתו והערכתו הוא מקדיש לאמו, שהיא "הגיבורה של חייו".
לפני מספר ימים נסעתי לצבי לקבל ממנו עותק עם הקדשה, מספרו "טבעות החיים", שהוא לדבריו מפעל חייו.
תוסיפו לכך קריירה ענפה בעולם החינוך, דבקות במשימת הנצחת זיכרון השואה בקרב הצעירים ובכלל, הקמת משפחה, ילדים ונכדים, אהבה גדולה לרעייתו ושלל טיולים ברחבי העולם!

כל ספר שאני מסיימת, מתווסף למפעל חיי שלי, מפעל שהופך זיכרונות, מסמכים, תמונות, עדויות - לספר של ממש! ספר שמגולל השתלשלות חיים, ששופך אור על דמויות במשפחה שהדורות הצעירים לא מכירים.

כל ספר כזה הוא גשר בין דורי!

מזמינה אתכם, דוקא עכשיו, דוקא בימים כאלה, כאשר עולמנו המוכר לוטה בערפל וחוסר ודאות, מתכנס בתוכו, משתנה לנגד עינינו - לצאת איתי למסע של כתיבת זיכרונות, כתיבת הביוגרפיה האישית שלכם, כפי שאתם רוצים תספר ולתעד אותה. זוהי חוויה מיוחדת לעורר רגעים מילדותכם הרחוקה, להציף את הזיכרון בתמונות חיים שכמו התפוגגו, תגלו שהן מפעמות בכם באופן בלתי רגיל.

(עיצוב העטיפה והספר: מונה אריאל).

01/07/2020

"אני ער לכך שנולדתי לתוך תקופה יוצאת דופן בחיי העם והארץ. חיי וחיי משפחתי סטו ממסלולם. נחשולים אימתניים הציפו את העולם המערבי כולו במחצית השניה של המאה העשרים. אך מעבר לתנודות אלו, בחרתי לי גם נתיב פרטי משלי. דרך שמתחילה אי שם בשנת 1939 בוורשה, פולין. שם מתחיל הסיפור שלי".

את העבודה על כתיבת הביוגרפיה של דוד לב התחלתי לפני קצת יותר משנה. היום הגעתי לביקור בביתו של דוד לסגירת מעגל וצילום למזכרת.

ימי הקורונה שינו במהלך הסגר את שגרת העבודה שלי עם מספרי הסיפורים שרוצים לתעד את חייהם ולכתוב את זיכרונותיהם. השמירה על הבריאות והזהירות אילצה לנקוט שמירת מרחק, עיכבה מעט את הפרויקטים, אך לא גדעה אותם.

עוד ספר מבית היצירה של "חיים בספר" הגיע לקו הסיום, עם התרגשות רבה ותחושה של נגיעה בחיים, בהיסטוריה ובאנשים.

על העיצוב היפה והנעים לעין אחראית המעצבת הסופר מוכשרת שאני עובדת איתה יחד כבר שנים רבות: מונה אריאל.

18/06/2020

לאחר תקופת "הולד" בשל הקורונה, מתחדשת בפרויקטים חדשים, חוזרת לשטח עם סיפורי חיים, אנשים, תחקירים ומפגשים עם ההיסטוריה.
השבוע נפגשתי עם אילנה מראשון לציון, שסיפרה לי על סבא שלה, משה קויפמן רבינוביץ, שהגיע לארץ בשנת 1932, בדיוק כשבארץ נערכה המכביה הראשונה. חתיכת היסטוריה, נכון?
רבינוביץ, איש ציוני מוילנא, שהאמין בחזון ההתישבות, קנה עשרות דונמים של אדמה חקלאית בבאר יעקב ושתל בה פרדסים. הוא היה בין הפרדסנים הגדולים והמוכרים בראשון לציון.
כיום אני גרה בבניין שיושב על אותה אדמה חקלאית שנקנתה כמעט לפני 100 שנים, בזכות החזון, האומץ והחלום הציוני.

21/04/2020

זוכה במהלך עבודתי לכתוב, לתעד, להנציח ולהזכיר, סיפורי חיים של גיבורים וגיבורות ששרדו, כדי להעביר הלאה במשפחה, את שרביט הזיכרונות.

27/02/2020

דווקא בימים כאלה, כשסין אינה המדינה הכי פופולרית בעולם, וכשאנו רואים סינים בסביבה שלנו אנו מביטים בהם בחשדנות, אפילו בדחייה, כאילו "איך הם מעזים להסתובב חופשיים בינינו..." - אז דוקא בימים כאלה חשוב לי לספר על קצה המזלג על ההרצאה המצוינת ששמעתי אתמול מפי גב' רותי מרשנסקי, על הצלתם של אלפים מיהודי אירופה שמצאו עיר מקלט בשנחאי שבסין. זה קצת אירוני בעיניי שבדיוק בימים שהסינים מעין "מוקצים" בעולם, נחשפתי לסיפור הצלה ייחודי בשואה, אשר מבליט צד אחר בקשר שבין העם הסיני לעם היהודי.

אז הנה על קצה המזלג ובקצרה:

גלי הגירה של יהודים לשנחאי החלו בתחילת המאה ה-19. ראשונים הגיעו לשם היהודים הבגדדים בהנהגת משפחת ששון, הקימו קהילה משגשגת שקיימה חיים מלאים ובה היו בתי ספר, בתי כנסת, חיי מסחר ותרבות. בתחילת המאה ה-20 הגיעו לשנחאי יהודים רוסים, ומצאו שהעיר טובה אליהם לאחר שסבלו מרדיפות ופוגרומים ברוסיה.
הסינים קיבלו את היהודים באווירה חיובית, הם היו מנותקים מרגשות אנטישמיים, וראו ביהודים גורם תורם בעל ערך מוסף. עם השנים הלכו והצטמצמו ההבדלים בין שתי הקהילות השונות זו מזו באופיין, במנהגיהן, במלבושיהן ובשפתן. בשנחאי פעל מועדון תרבות שנוהל ע"י היהודים האשכנזים, נבנה בית ספר ע"י משפחת כדורי, הוקם בית חולים יהודי, ענף הבנקאות שגשג וחיי המסחר שקקו. גם פעילות ציונית לא נעדרה בשנחאי, פעל בה סניף של בית"ר. סין הייתה טובה ליהודים!

בשנת 1937 פרצה מלחמה בין סין ליפן, יפן רצתה לנגוס משטחיה העצומים של סין, שנחאי נכבשה והעיר ספגה מהלומה כלכלית קשה. יחד עם זאת יהודי העיר לא נרדפו והצליחו לקיים עצמם גם בתקופה זו.
בשנת 1938, לאחר "ליל הבדולח" ועם החלטת "הפיתרון הסופי", החלו להגיע לעיר ראשוני הפליטים היהודים מגרמניה ואוסטריה, בחיפושם אחר חוף מבטחים. הקונסול הסיני בוינה, פנג שן הו, חתם ביד נדיבה ומתוך הומאניות וחמלה, על ויזות כניסה לסין. פליטים מגרמניה נהרו אליה דרך אוניות שהפליגו מאיטליה, והגל הגיע לשיאו באוגוסט 1939. שנחאי הפכה עיר מקלט ליהודים בזמן שמדינות רבות סגרו את שעריהן בפניהם.

כ- 20,000 יהודים הצליחו לקבל ויזות ונקלטו בעיר שהייתה מופגזת ושרופה. שתי הקהילות הגדולות והמבוססות של העיר - הקהילה הספרדית והקהילה האשכנזית, איחדו כוחות וטיפלו בקליטה וברווחה של הפליטים. אמנם תנאי החיים בשנחאי היו קשים מנשוא מבחינה כלכלית, אבל אף יהודי לא נרדף שם.

לאחר כניעת יפן וסיום מלחה"ע השנייה, מרבית יהודי שנחאי עזבו את סין, והתפזרו בין ארה"ב, ישראל, אוסטרליה וקנדה.
יש לציין לטובה את העם הסיני על סובלנותו ועל שמעולם לא גילה אנטישמיות כלפי הקהילה.

08/01/2020

אין רגע מספק או מתוק מלקבל כזה מכתב לאחר סיום עוד פרויקט של כתיבת סיפור חיים ביוגרפי. זה המכתב שקיבלתי הבוקר ממשפחת אנוליק.

אירה היקרה,

עם סיום המסע המשותף הזה, אני רוצה להודות לך מקרב לב, בשמה של אמא, בשם אחיותיי ובשמי, על התרומה המשמעותית שלך ליצירתה של קלאסיקה משפחתית, שתלווה אותנו בשנים הקרובות.
התהליך כולו היה תענוג צרוף, והתוצאה – מקסימה וכובשת. אמא חשה בנוח איתך ואפשרה לעצמה לפתוח את סגור ליבה ולחלוק איתך רגעים משמעותיים ואף אינטימיים מחייה. ואילו את השכלת באותה דייקנות ועדינות המאפיינות אותך, להעלות רגעים אלו על הכתב באופן מרגש ובה בעת – מכבד.

אמא נכבשה בקסמך. הנינוחות שלך, הרוגע, הנעימות, העדינות ומעל לכל – התחושה הברורה שאת רואה אותה – את האישה שמאחורי הסיפורים. שעבורך לא מדובר בעוד "פרוייקט" או בעוד "עבודה", אלא שאכפת לך באמת ושמעניין אותך לשמוע ושאת רוצה להצליח "ללכוד" את הקול הייחודי של אמא ולהעלות אותו על הכתב, כך שיהדהד לדורות.

תודה רבה על שיתוף הפעולה, על הרגישות על הנדיבות, על המקצוענות, על האכפתיות ועל הכל. אני מבקש לאחל לך הרבה הצלחה בכל אשר תפני ולהבטיח לך שמשפחת אנוליק תמיד תראה בך בת משפחה של כבוד.
בתודה ובאהבה,
אורן אנוליק

30/12/2019

עוד סיפור חיים הפך לספר משפחתי מרגש וספוג בזיכרונות היסטוריים. והנה מגיע הרגע שכולם חיכו לו, כעבור קצת יותר משנה של עבודה, מתכנסת המשפחה בבית אמא וסבתא עליזה לוי אנוליק, ועם הדלקת נר שביעי של חנוכה, סבתא מקדישה לכל נכד ונכדה עותק .
הם מדפדפים בדפים, מתבוננים בעיניים סקרניות, מזהים תמונה של סבתא מילדותה בתל אביב. כן, גם סבתא הייתה פעם ילדה.
אלו הרגעים בחיים בהם לאדם יש הזדמנות יחודית, להתבונן על חייו כמו על מסע בציר הסמן של ההיסטוריה, ולהבין שיש המשכיות בשרשרת החיים. להעביר הלאה לדורות הצעירים את הלפיד ולצייד אותם בערכים, בחיבור לזהות ובתחושת שייכות שתמיד תהא להם מקור ביטחון.

25/12/2019

מה היה שמו של הקולנוע הראשון בת"א?
מי היה "איש הבקבוקים" בשנות השלושים בת"א?
מתי היו עושים "יום כביסה"?
מיי גנבו הילדים את הנשקים בימי המנדט?
באיזו שנה התקיים "המצעד שלא צעד?"
איך מכינים פסטליקו?
ומה סוד הקסם של זוגיות בת שישים שנים?...

על כל זה ועוד מספרים יוסף ובינה פרץ, ילדי העיר תל-אביב, בספר הזיכרונות המשפחתי "מהעיר הלבנה למושבה הירוקה".

סיפורים מימי ת"א הקטנה של פעם, לפני קום המדינה, זיכרונות ילדות, תמונות מחיי הנישואים בימים שהקורקינט לא היה חשמלי. מתנה נפלאה לעצמכם, להוריכם, למשפחתכם ובעיקר לדורות הצעירים במשפחה.

את הספר ואת הכריכה היפה והצבעונית עיצב בכישרון רב, יריב יוחאי.