22/02/2025
הַבֹּקֶר הֶחְלַטְתִּי לֹא לִכְתֹּב
וְלִנְטֹעַ וֶרֶד.
זֶה מָה שֶׁנָּחוּץ אִם כֵּן לָאָדָם כְּדֵי לִהְיוֹת מְאֻשָּׁר;
עֲבוֹדָה שֶׁאֶפְשָׁר לִזְנֹחַ,
שָׁרָב כְּדֵי לָחוּשׁ שֶׁהַהַזְנָחָה מֻצְדֶּקֶת
וְיַלְדוּת
שֶׁמִּמֶּנָּה יִהְיֶה אֶפְשָׁר לִקְטֹף וֶרֶד-יוּנִי
בְּתוֹר מִשְׁעָן לְזִקְנָה
[מתוך: "הפרפר חוצה את הכביש" | תרגום: רמי סערי]
***
שיר שנפתח במילים "היום החלטתי לא לכתוב" הופך למעניין בן רגע, בגלל הסתירה הפנימית שהוא מציג.
ולמה החליטה המשוררת שלא לכתוב? כדי לנטוע ורד, כדי להתבונן סביבה ולהעניק מתנה לעצמה. לכתוב שיר לא תמיד גורם לה נחת רוח. לפעמים היא זקוקה להפוגה מהמילים, לטובת מראה של ורד פורח בגינה.
בשורות הבאות אנו מבינים למה, הכתיבה הפכה עבורה לעבודה, והיא מזכירה לעצמה ולנו שלפעמים צריך לזנוח את המטלות שלנו. לפעמים צריך להרים מבט מהדף ולהסתכל בעולם שסביב.
כל אחד ואחת מאיתנו יכולים להחליף את המילה האחרונה בשורה הראשונה שבשיר כדי להתאים אותה לחיינו: היום החלטתי לא ללכת לעבודה, לא לנגן, לא לאפות, לא לחקור, לא לתכנת, לא ללמד, לא לבנות. כי לא משנה עד כמה המקצוע ממלא ומספק, כדי להיות מאושר, אומרת קילפי, צריך עבודה שאפשר מידי פעם גם לזנוח, צריך לייצר קצת שלווה וליצור זכרונות, שעליהם יהיה אפשר להתרפק שנים קדימה.
אווה קילפי היא משוררת פינית עטורת פרסים שמיטיבה לכתוב את נקודת מבטה על החיים הסובבים אותה, על מערכות יחסים בין בני זוג, ילדים והורים, חברים, סבים, והטבע שסביבנו.
היא מדייקת בשירתה את תחושתיה כאישה המתבוננת בעולם, ומשתנה לאורך השנים. בספרה היחיד שתורגם לעברית, "הפרפר חוצה את הכביש", בתרגומו של רמי סערי, היא עוסקת בבדידות, בזקנה, ובמוות הקרב שלה ושל הסובבים אותה - נושאים שלרוב נתפסים כטאבו - שהיא מצליחה להנכיח בסגנונה הייחודי, המאופיין במבט מפוקח, מלא רכות וחדות כאחד.
היום אווה קילפי בת 97. נאחל לה עוד שנים רבות בבריאות, בשלווה וביצירה.
איזה שירים אחרים של קילפי נתנו לכם נקודת מבט חדשה על החיים שלכם ושלכן? ספרו לנו בתגובות.
****
בתמונה: אווה קילפי, 2011. מתוך ויקיפדיה.
