31/03/2024
Tom Damari
בוקר טוב, אז היום אני מציין יום הולדת 34.
למה אני מציין ולא חוגג אתם בטח שואלים את עצמכם. אז הנה למה:
כי אחותי אמילי חטופה
כי חבר הכי טוב שלי נהרג
כי איבדתי כל כך הרבה חברים מהקיבוץ
כי אשתי עדיין מפחדת בלילות שהיא לבד
כי אין לי בית ואני פליט במדינה שלי
כי אין לי אופק או עתיד
כי איבדתי כל תחושת ביטחון, בבית, בעבודה, בשגרה ובמדינה.
כי כואב לי
כי קשה לי
כי עצוב לי
מאז ה07.10 אני הפכתי להיות
בעל לא טוב ששכח אפילו את היום נישואין.
אבא לא טוב שמוציא את התסכול שלו וכועס מידי פעם על הבנות שלו ושלא בצדק.
בן לא טוב שלא הולך לבקר בתדירות יותר גבוה את אבא שלו החולצה אלצהיימר.
אבל יותר מהכל, אני אח חרא.
נכשלתי, ואני עדין נכשל בלהחזיר הביתה את אחותי הקטנה.
חשבתי שאצליח, חשבתי שאולי למרות כל מה שקרה אולי אזכה לבשורות טובות לקראת היום הולדת, התבדיתי.
העולם מעדיף את חמאס על החטופים, המדינה שוכחת אותם, הציבור חוזר לשגרה, הקיבוץ מתקדם הלאה והיא שם. במנהרה.
רעבה, רזה, כואבת, חנוקה ופצועה.
וזאת אחותי הקטנה!!!!!!!!!!!
שאני תמיד אמרתי שמי שייגע בה אני אהרוג אותו, אז איך כלום לא זז?
איך האנשים במדינה מעיזים להתעסק במשהו אחר?
איך יש משהו יותר חשוב מלהחזיר אותה?
איך הולכים להופעות, מסיבות, חגיגות, טיסות. איך??
איך כל הציבור לא איתי ביחד? למי אכפת מימני, שמאלני, חרדני, חילוני מה יותר חשוב מהלילחם את המאבק הזה יחד?
יום הולדת "שמח" לי ושרק יעבור מהר בבקשה.
סליחה לולו, אני כל כך מקווה שאת מחזיקה מעמד שם, אני אוהב אותך ומתגעגע אליך.
