25/05/2026
As a Rabbi and Civil Celebrant, this speaks deeply to the work I am privileged to do with couples.
The question is not whether a wedding is “Jewish enough” because it follows one narrow script. The question is whether it is honest, meaningful, rooted in tradition, and reflective of the couple standing beneath it.
Again and again, I meet couples who are not trying to walk away from Jewish tradition. They are trying to find their way into it. They want a ceremony that honours family, memory, peoplehood, love, covenant, and commitment, while also reflecting who they are and the life they are building.
That is not a rejection of Judaism. It is often a profound expression of it.
My role is not to force couples into a ceremony that does not feel true to them. My role is to help them understand the depth of our traditions, and then empower them to shape a wedding that is Jewish, personal, legal, beautiful, and theirs.
Jewish your way is not less Jewish.
Sometimes, it is the doorway back in.
Below is a translation of the original post
————————————————————————-
A Wedding According to Religion, But Not According to Religious Law
In case you missed the latest social media storm surrounding the wedding of Yuval Caspi and Ni**od Ron (mazel tov!), here’s the summary: they held a Jewish wedding ceremony, broke a glass, recited “If I forget thee, O Jerusalem,” but there was no chuppah and no representative of the rabbinate.
The predictable uproar erupted immediately.
“How dare you?”
“What’s Jewish about you?”
One reality TV star scolded them harshly:
“If you don’t believe in marriage according to the religion of Moses and Israel, then who is the kippah for?”
Their argument says this: there is only one version of Judaism, and only we know what it is. According to that view, the entire history of Judaism, the whole Jewish story, is not a story of faith, but a story of power. Either you do what you’re told, or you’re not really Jewish.
I have married around eighty couples in my life. It was always a very Jewish wedding. There was a chuppah, there was kiddushin, we recited the Sheva Brachot, and there were at least two witnesses. That is all that is required. That is all Judaism asks for: love, reverence for Heaven, and the desire to build a family in Israel. King David married Michal daughter of Saul without a single representative of the rabbinate. Rachel fell in love with Rabbi Akiva, and they married despite the fierce opposition of the establishment.
Part of Judaism’s strength, throughout the generations, comes from the fact that there is no person, rabbi, institution, political party, or reality TV star who can say:
“I am the exclusive voice of God.”
Judaism believes in God, but it is deeply suspicious of human beings who claim to speak in God’s name.
Are the people marching through the streets of Jerusalem chanting “May your village burn” better Jews than those singing at their wedding, “The voice of the groom and the voice of the bride”? Is someone who lives at the expense of the state a better Jew than someone who donates every cheque they received at their wedding to charity?
The couples I married did not want to distance themselves from Judaism. Quite the opposite: they wanted to draw closer to it. They felt that the rabbinic establishment was pushing them away, that it would not allow them to search for their own path to God and tradition. They felt that people were trying to impose Judaism on them instead of inviting them into it. They believed that a faith you did not choose is not faith.
So they chose to marry according to their beliefs. According to their understanding of Judaism.
Now the religious establishment has two choices: to push them even further away, or to ask itself why they feel this way.
חתונה כדת ולא כדין
—
למקרה שפספסתם את סערת הרשת האחרונה סביב חתונתם של יובל כספית ונמרוד רון (מזל טוב!), אז הנה התקציר: הם ניהלו חתונה יהודית, שברו כוס, אמרו “אם אשכחך ירושלים”, אבל לא היתה חופה ולא היה נציג של הרבנות.
המהומה הצפויה פרצה מיד. “איך אתם מעזים?”, “מה יהודי בכם?” כוכב ריאליטי אחד נזף בהם בחומרה: “אם אתה לא מאמין בחתונה כדת משה וישראל, אז לכבוד מי הכיפה?״
הטענה שלהם אומרת: יש רק גירסה אחת ליהדות, ורק אנחנו יודעים מה היא. לפי זה, כל תולדות היהדות, כל הסיפור היהודי, הוא לא סיפור של אמונה, אלא של כוח. או שאתם עושים מה שאומרים לכם, או שאתם לא באמת יהודים.
חיתנתי בחיי כשמונים זוגות. זו תמיד היתה חתונה יהודית מאוד. היתה חופה, היו קידושין, הקראנו שבע ברכות, והיו שני עדים לפחות. זה כל מה שצריך, זה כל מה שהיהדות מבקשת. אהבה ויראת שמים ורצון להקים משפחה בישראל. דוד המלך התחתן עם מיכל בת שאול בלי אף נציג של הרבנות. רחל התאהבה ברבי עקיבא והם התחתנו למרות התנגדותו הנחרצת של הממסד.
חלק מכוחה של היהדות, בכל הדורות, נובע מכך שאין אף אדם, רב, מוסד, מפלגה או כוכב ריאליטי שיכול לומר: “אני הוא קולו הבלעדי של אלוהים.” היהדות מאמינה באלוהים, אבל חשדנית מאוד כלפי בני אדם שטוענים שהם מדברים בשמו.
האם אנשים שצועדים בחוצות ירושלים ושרים “שישרף לכם הכפר” הם יהודים טובים יותר מאלו ששרים בחתונתם, “קול חתן וקול כלה”? האם מי שחי על חשבון המדינה הוא יהודי טוב יותר ממי שתורם לצדקה את כל הצ’קים שקיבל בחתונה?
הזוגות אותם חיתנתי לא רצו להתרחק מהיהדות, אלא להיפך: להתקרב אליה. הם הרגישו שהממסד הרבני מרחיק אותם, שהוא לא נותן להם לחפש את דרכם אל אלוהים ואל המסורת. הם הרגישו שמנסים לכפות עליהם את היהדות במקום להזמין אותם אליה. הם חשבו שאמונה שלא בחרת בה אינה אמונה.
אז הם בחרו להתחתן לפי אמונתם. לפי התפיסה שלהם את היהדות.
עכשיו יש לממסד הדתי שתי אפשרויות: להרחיק אותם עוד יותר, או לשאול את עצמו למה הם מרגישים ככה.
